“בין שתיים לארבע לא מצלצלים לאף אחד”, “ליד השולחן אוכלים בפה סגור”, “ככה לא מדברים למבוגרים… תני להם כבוד”. הנחיות כאלה ואחרות שמעתי מהורי במשך שנות ילדותי. הן נתפסו בעיני כחלק מההורות שלהם, ומהעובדה הפשוטה  שאני ילדה והם אנשים מבוגרים. היה מין סדר כזה בעולם, בו לילדים מתנהגים בצורה אחרת מאשר למבוגרים, בו המבוגרים הם בעלי הסמכות ואלה שמחליטים מה יהיה… לא ידעתי שקוראים לזה “סמכות הורית”, או שהיחסים פה מבטאים “הירארכיה” כלשהי ו/או שההורים שלי “שמים לי גבולות”. כך התנהלו כאמור החיים, וקבלתי זאת בתמימות מסוימת ובאמונה מלאה שכך צריך להיות.

כשהתבגרתי התחלתי להתמרד, אבל למען האמת בליבי פנימה עדין מאוד החשבתי את מה שאימי (למשל) אמרה לי. לפעמים כעסתי עליה ורציתי לעשות בדיוק הפוך ממה שהיא הציעה, אבל לא תמיד העזתי. גם כשעשיתי זאת, היה בליבי חשש מסוים שאולי אני טועה והיא הצודקת משום שהיא מבינה יותר בחיים האלה מאשר אני.

לאור המציאות הברורה כל כך מתקופת ילדותי (בנושא זה) קורה שאני חוזרת ומהרהרת בתכנים שמעלים הורים המתייעצים איתי בנושא סמכות הורית, גבולות ומה בעצם עושים כאשר אומרים לילד/ה לקחת את הנעלים מהסלון והתשובה שמתקבלת היא “לא בא לי… לא עכשיו… לא רוצה”! הורים אינטליגנטים, מוכשרים ומתפקדים עומדים בפני ילדיהם הצעירים בחוסר אונים, בבלבול ומגיעים לשוחח איתי כשהם מביעים – פעמים רבות – תחושת ייאוש עזה.

אז איך באמת אפשר להבין זאת? מה השתנה וכיצד אפשר (אולי) לעשות שינוי שיהפוך קצת את הקערה על פיה ויחזיר לחיינו תחושה של סדר בין-דורי, עליה סיפרתי בראשית דברי. איני מעוניינת לנקוט עמדה של ביקורת, היות שבעבודתי הטיפולית אני שמה לי למטרה להבין את ההורים ומשתדלת להתרחק מעמדה שיפוטית וביקורתית. אך היות שסוגיות אלה שבות ועולות אתן כמה מחשבות ותובנות שלי לקושי בסמכות הורית של ימינו.

מיקום הילד במשפחה בעבר ובהווה

בראש ובראשונה אני משערת – שהרבה הורים מבולבלים ומאוד מאוד עייפים. מבולבלים היות שהגישות להורות “טובה דייה” השתנו במהלך המאה העשרים, ומיקומם של ילדים בחיי המשפחה השתנה.

בתקופת ימי הביניים תינוקות שנולדו לא קבלו שם ולא “נספרו” בחיי היומיום משום שלא היה בטוח בכלל שהם ישרדו וימשיכו לחיות.

בימינו נקבל הזמנה לברית בה יתואר הרך הנולד כ”נסיך” שלנו. ביטוי פשוט לכך שתינוקות, עוד ברחם אימם וכבר מייד לאחר לידתם, מקבלים המון התייחסות: רגשית, גופנית ואחרת.

נקודות ציון אלה מבטאות את התהליכים ההיסטוריים שהתרחשו במאות השנים האחרונות, ואת השינוי בהתייחסות לילדים. במילים אחרות, ניתן לומר שילדים/ות נתפסים בימינו כ”אנשים קטנים” בעלי זכויות, צרכים ודרישות, שיש להתייחס אליהן בהרבה תשומת לב והשקעה.

על הורות מודרנית וסמכות הורית

ההורות המודרנית שמה את הילדים במרכז המשפחה וכך קורה שגישה זו באה לעתים קרובות גם על חשבון הסמכות ההורית. זאת משום שההתחשבות בילדים מטשטשת לעתים קרובות את ההירארכיה המתבקשת ביחסי הורים-ילדים. הירארכיה שאינה שרירותית אלא נובעת מהבדלים בגיל, בניסיון החיים וביכולת לקבל החלטות.

אנו יודעים שההשקעה ההורית עוד בתקופת ההיריון הינה עצומה. מדובר בקריאת ספרים, חומר באינטרנט, קורסים שונים והמון המון מחשבות, שיחות עם חברות (במיוחד אצלנו הנשים), פורומים ועוד ועוד. המחשבה מה לקנות, איך לסדר, איפה ללדת ובאיזו צורה מלוות ומעסיקות נשים בהריון ובני זוגן. יש המון תקווה בלידת ילד חדש, והמון כוונות טובות לסלול עבורו דרך חיים מאושרת, מוגנת ומספקת.

אך כבר בשנים הראשונות לגידול נוכחים הורים רבים שהילד הזה, אליו ייחלו וכמהו,  השקיעו מחשבות וכוונות כה רבות, הופך לשליט הבלתי מעורער של הבית. על פי הזאטוט יישק דבר – סדר היום, עם מי נהיה בקשר חברתי, נשמור על קשרים חברתיים שלנו – או לא, לאן נלך וכדומה. בכי חזק, מאבקים סביב סדרי השינה, אוכל ונושא הצרכים, הופכים לסוגיות מרכזיות בה הורים חשים לא רק מבולבלים אלא גם מאוד מאוד מותשים.

עייפות פיזית והרגשית

עייפות זו שאנו חשים, אינה רק תוצר של לילות “לבנים” במידה זו או אחרת, אלא של אורח החיים שלנו. אורח חיים בו אנו גם רוצים לממש את עצמנו, גם להתפרנס בכבוד וגם ללדת ילדים ולגדלם כראוי. התוצאה היא שגם במקרה בו שני ההורים חיים ביחד מוטל עליהם (ובמיוחד עדין על האם), סבב של משמרות – משמרת א’ מוקדמת בבית בבוקר, משמרת ב’ – בשוק העבודה התובע המון השקעת אנרגיה מחשבתית ורגשית ומשמרת ג’ – שוב בבית בשעות הערב. משמרת הכוללת משק בית, הסעות לחוגים, מקלחות וארוחות ערב ועוד משימות שלא מניתי כמו עזרה בשיעורי בית, קריאת סיפור לפני השינה וכדומה. משימות שמאתגרות את פתיל הסבלנות שלנו, את העייפות המצטברת מכל היום ואת היכולת שלנו לנהל קו חינוכי מתמיד וברור.

התוצאה הינה שלא ברור לנו מה בדיוק לעשות: מה “מזיק” לצאצאינו ועד כמה צריך להתחשב בהם. עד כמה עלינו להתעקש ועד כמה להתחשב בהם. באיזו מידה אנו פוגעים בהתפתחות שלהם ובאיזו מידה אנו תומכים בה. הבלבול והעייפות מטרפדים את יכולת החשיבה וקבלת ההחלטות שלנו ובהחלט מערערים את יכולת ההתמדה הנדרשת בהתנהלות מולם. כך שלא תמיד מורגש שנמצאים בשטח “מבוגרים אחראיים” – כמתבקש.

אז מה עושים?

מספר כיווני מחשבה ופעולה אפשריים:

  • לזכור שאנחנו ההורים אמורים להיות אלה שמחליטים, מכוונים ומנהלים פה את העניינים. עם רגישות, הקשבה ומאמץ אבל אנחנו אלה שמחליטים. גם אם זה לעתים על חשבון העובדה שילדינו כועסים עלינו. אולי תסייע גם ההבנה שכאשר אנו מעמידים גבולות אנחנו מחזקים את ילדינו האהובים. גם אם הם לא מבינים זאת כרגע.
  • להתמודד עם ההרגשה שאנחנו תמיד רוצים שיאהבו אותנו… שלא יכעסו עלינו. נדמה לי שרובנו נסכים שאנו רוצים שילדינו גם ילמדו להעריך אותנו, לדעת שאפשר לסמוך עלינו, גם אם כרגע הם עסוקים בלמחות בקול או בבכי רם על החלטה כזו או אחרת שלנו.
  • למצוא “זמן איכות להורים” – אני מתכוונת למאמץ מודע למצוא זמן להרהר, לתכנן ולהתלבט ביחד לגבי ההתמודדות עם הילדים. זמן כזה מאפשר “אוורור” של משקעים, תכנון משותף וגיבוי זוגי ביחס לחברה הצעירים. הוא כמובן צריך לקחת בחשבון שככל שתישארו בעמדה מבקרת כך תוכלו פחות לחזק אחד את השני/ה. וההיפך, ככל שתוכלו להבין, מבלי לשפוט, לעזור ולתמוך זה בזו תרוויחו גם אתם וגם ילדיכם ו”בגדול”. גם משמרות ו/או “תורנויות” יכולות לעזור מאוד להתמודד עם העייפות ולא לוותר על קו חינוכי שהחלטתם עליו.
  • ולבסוף, כדאי לזכור ש”הנסיך הקטן” הוא שם של ספר ולא תיאור של מציאות. ילדים וילדות הגדלים כנסיכים/ות לא יודעים להתמודד מאוחר יותר עם מציאות חייהם. הם עלולים לחשוב שהם “מרכז היקום” ושהכול מסתובב סביבם. ילדים/ות כאלה גדלים/ות לחשוב שתמיד מגיע להם הכול ושכולם צריכים להתחשב רק בהם/ן. מהדברים האלה אתם כבר יכולים/ות להבין עד כמה קשה יהיה להם לחיות בחברה בכלל ולקיים מערכת זוגית משמעותית – בפרט.

הכותבת – ד”ר נלי שטיין,Ph.D  – מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת, מתמחה בטיפול מיני, מנחת קבוצות בתחום מיניות האדם. פרטי התקשרות :

נייד – 054-6606661.  אתר – www.zugiyut.com

בלוג – http://saloona.co.il/nelstein

 

 להתייעצות טלפונית חינם או לקביעת פגישה חייג 052-2237103